„In memory of the children of Europe who have to die of cold and hunger this Xmas“, schreibt der nach London emigrierte österreichische Maler Oskar Kokoschka im Winter 1945 auf den Entwurf zu einem Plakat. Auf eigene Kosten lässt er 5000 Stück drucken und in U-Bahn-Stationen affichieren.
Im Spätherbst 1988 montiert der ins Rheinland emigrierte österreichische Maler Gottfried Helnwein entlang einer 100 Meter langen Wand zwischen Kölner Dom und Museum Ludwig eine Reihe von vier Meter hohen Fotodrucken mit Kindergesichtern. Er nennt die Arbeit „Selektion (Neunter November Nacht)“. Es ist ein Werk von monströser Aussage und schmerzhafter Wirkung. Sein Titel ruft den Jahrestag der sogenannten Reichskristallnacht in Erinnerung, durch ihn gibt Helnwein den Kinderporträts ihren beinahe überwältigend erschütternden Effekt.
Während wir mit Gottfried Helnwein seine Ausstellung für das Lentos Kunstmuseum vorbereiten, recherchiere ich gleichzeitig für ein anderes Projekt über Kokoschka. Die Geschichte der Londoner Plakate ist mir neu. Unbeabsichtigt und unerwartet blenden sich die beiden Künstler-Leben für einen kurzen, berührenden Moment ineinander. Mit beträchtlichem Einsatz an Gestaltungskraft, Kommunikationsfähigkeit, organisatorischer Erfahrung, Umsetzungsenergie und finanziellen Mitteln widmen sich beide Künstler aus gegebenem Anlass einem Appell: Zur Erinnerung! ...

Gottfried Helnwein's latest exhibition, "Face It", is the artist's first show in his native Austria since 1985. A retrospective of 40 works from the 1970s to the present, it is more shocking than the Royal Academy's infamous "Sensation" of 1997. Helnwein aims to disturb not with, say, an elephant-dung Madonna, as Chris Ofili did then, but with a far more controversial Virgin.
Of all his paintings, the most disturbing is Epiphany (1996), for which he dips into our collective memory of Christianity's most famous birth. This Austrian Catholic Nativity scene has no magi bearing gifts. Madonna and child are encircled by five respectful Waffen SS officers palpably in awe of the idealised, kitsch-blonde Virgin. The Christ toddler, who stands on Mary's lap, stares defiantly out of the canvas. Helnwein's baby Jesus is Adolf Hitler. ...

Helnwein
Installation
and one man show
Mackey Gallery
Houston, Texas ...

"She is not as old as she seems, though age, at least in her case, is an elusive notion. In fact, it is her childhood that is fixated, and not out of nostalgia. True, it would take a daring leap of imagination to connect pudgy little hands to the body as it is now, or to visualize the dimples and the baby teeth. The little-girl-who-once-was thought: Maybe I am really dead. Because only dead people get pushed so deep down".
(From: And the Rat Laughed, by Nava Semel).
Helnwein is a great believer in the ability of art to pass emotional memory on, as a reminder of the past or mainly as a warning of what the future might hold, for humanity, as far as he is concerned, has not learnt its lesson. Is there atonement in his artistic endeavors? I prefer the Jewish concept of - tikkun, purification of the soul. It has a deeper meaning than the physical healing of scars, for it elevates us to the highest sphere of the spirit. The wounded girls close their eyes, but they are not blind. Behind their closed lids their gaze is clear and penetrating. ...

Das Mädchen krachte durch mein Browser-Fenster und der Text, an dem ich gerade arbeitete, begann auf meinem Monitor zu zittern. Dieses Bild hatte einen Cybersprung zu mir geschafft:
Von einer Londoner Galerie bis nach Israel.
Zwei Jahre lang war ich in die Arbeit an meinem Buch "Und die Ratte lacht" vertieft gewesen, dessen Kern die Erinnerung an den Holocaust und ihre Überlieferung durch die Generationen bis 2099 ist. Meine Protagonistin war ein kleines Mädchen, das in diesen dunklen Zeiten in einer Kartoffelgrube versteckt wurde, schwere Misshandlungen erlitt und überlebte. Und jetzt erschien dieses Mädchen plötzlich vor mir. Eine klare Vision, die auf mysteriöse Art und Weise meine eigenen, kleinen Worte ergänzte. Das verschlossene, reine Gesicht - betend oder verzweifelnd - und ein Hauch einer Träne, kaum sichtbar, im Winkel ihres Auges. Dieses Mädchen mit geschlossenen Augen, dessen Erinnerungen in den Gräben ihres Gehirns geistern, platzte auf unerklärliche Weise in mein Leben. Und heftiges Mausklicken brachte mich schließlich zum Namen jenes Mannes, der mein Grubenmädchen gemalt hatte – Gottfried Helnwein. ...

Wounds of Memory - The Art of Gottfried Helnwein
היא מושג מתעתע. שכן אצלה דווקא הילדות היא קיבעון, ולא מתוך נוסטלגיה. צריך אמנם להיעזר בדמיון נועז על-מנת לחבר לגוף הנוכחי ידיים קטנות ושמנמנות, לחיי גומות ושיני חלב... הילדה שהייתה חשבה: אולי אני מתה בכלל, כי רק את המתים דוחפים עמוק כל כך.
מתוך "צחוק של עכברוש", הוצאת ידיעות אחרונות, ישראל, 2001.
מוזיאון לודוויג, מעין רוחות רפאים מן העבר. מימדי היסורים הועצמו נוכח הרחוב הגרמני, והלנויין כפה על העוברים ושבים לצפות מבעד לזכוכית מגדלת אל המציאות שכה רבים נוטים להתעלם ממנה, להדחיקה, ואפילו למחוק אותה כליל מתודעתם.
לגביו, העבר הנאצי איננו דף חולף מספר ההיסטוריה, אלא סכנה ממשית, רעל שלא חדל מלפעפע מתחת לפני השטח; גזענות, שנאת הזר והאחר, השמדת מיעוטים, הוצאה להורג של נכים, חסרי ישע ולוקים בנפשם - אלה לא עברו מן העולם.
למרבה הזוועה, גם בהתגלמותם הציורית, עברו הילדים ב"סלקציה" אקט זדוני של אלימות
ואלמונים שיסעו באחד הלילות בלהב חד
את קלסתרי הפנים התמימים. צא וראה שהרוע האנושי מחפש לו תמיד הזדמנות לבקוע מבֵּיצָת הדרקון. ...